זה דובי, הדובי שלי. הוא בן 34 בערך. קיבלתי אותו כשהייתי תינוקת. אני יודעת שהשם שלו לא מקורי כל כך, אבל זה עדיף מ"דובי אין שם", השם שנתתי לו לפני
לפני שמונה שנים עברה על דובי תאונת מייבש כביסה. צד שמאל שלו נתקע בין דלת המייבש לתוף. בגלל שהוא היה צמוד לתוף החם כל זמן הייבוש הוא נשרף. בזמן שצד ימין שלו נשאר רך (יחסית לדובי שאז היה בן 26) ובצבע הכתום-ורוד שלו, צד שמאל שלו היה מכווץ, כהה ופריך. עין שמאל שלו הפכה משופשפת וחלבית בגלל החיכוך עם התוף החם המסתובב
כשראיתי איך הוא נראה כשיצא ממייבש הכביסה התחלתי לבכות. הוא הבובה האהובה עליי. הוא ניחם אותי בלילות הקשים שלי בזמן בית הספר. הוא ליווה אותי לארה"ב כשלימדתי צילום במחנה קיץ. הוא חיזק אותי כל התואר הראשון. ועכשיו הוא שרוף וסובל
אחרי שנרגעתי התחלתי במלאכת השיקום של דובי
הדבר הראשון שעשיתי היה להבריש את הפרווה השרופה שלו במברשת ומרכך כביסה. עבדתי לאט ובזהירות, מנסה מצד אחד לפרק גושים של פרווה חרוכה ומצד שני לא לתלוש לו אותה לגמרי. התהליך הזה לקח כמעט שעה, ובסופו דובי נשאר כשצד שמאל שלו עדיין כהה יותר מצד ימין, ועם הרבה פחות פרווה, אבל הוא כבר לא היה פריך
הדבר הבא שעשיתי היה לקנות עין חדשה בשבילו. הזמנתי ערכה של שני זוגות עיניים לדובים דרך איביי. בגלל שנאלצתי לחכות מספר שבועות עד שהעיניים יגיעו, ובגלל שלא רציתי שדובי יישאר עם עין חלבית ופגועה חשופה לאוויר, תפרתי לו רטייה בלבד. הוא הסתובב ככה עד שהחלפתי לו את העין באחת טובה
פגיעה נוספת בדובי הייתה שהחום המיס את מילוי הספוג שלו. יד ורגל שמאל שלו היו ריקות לגמרי. למזלי באותה השנה עבדתי על פרוייקט הגמר שלי בתואר באמנות, ועבדתי עם ספוגים, כך שהיה ברשותי את מה שהייתי צריכה כדי למלא אותו. את הספוג גרסתי לחתיכות קטנטנות בעזרת מספריים. פרמתי קטע קטן מהתפרים של כפות היד והרגל השמאליות שלו, מלאתי אותן מחדש, ותפרתי אותן בחזרה
אחרי כל הטיפול הזה הרגשתי שדובי חזר לעצמו. אמנם היו לו צלקות, אבל זה לא הפריע לנו - לו ולי
שנה לאחר תאונת המייבש אימצתי את מישה, החתולה האהובה שלי שמתה לפני שנה. אחד הדברים שמישה אהבה לעשות היה ללעוס בדים. יום אחד, כשהייתי בעבודה, היא מצאה את דובי בין השמיכות על המיטה, והתחילה לנשנש לו את הכפות. כשחזרתי הביתה כל ארבעת הכפות שלו היו אכולות והמילוי התחיל לצאת מהן
???כל מה שחשבתי היה: לא מספיק שהוא עבר תאונה קשה ונשרף, הוא צריך גם להיאכל על ידי חתולה
כשהוא היה חדש, הכפות שלו היו לבנות עם נקודות בצבע כתום-ורוד, כמו הפרווה שלו. עם השנים הן נשחקו ודהו, והפכו ללבנות בלבד. עכשיו, כשנוצר צורך לתפור לו כפות חדשות, רציתי לשחזר אותן לצבען המקורי. לצערי לא מצאתי בחנויות הבדים בד עם נקודות בצבע הנכון, אז התפשרתי על בד לבן עם נקודות אדומות. בכל מקרה הצבע של חצי ממנו השתנה שנה לפני כן, והוא כבר לא אחיד. כך הוא ימשיך להיות לא אחיד, אבל עם נקודות. קניתי כמות גדולה יחסית לכמות שהייתי צריכה, כי הבד היה יפה ורציתי שיהיה לי עוד ממנו בבית
יום אחרי שתפרתי לו את הכפות החדשות, מישה אכלה אותן שוב
תפרתי לו אותן שוב, והפעם לא החזרתי אותו למיטה, אלא הכנסתי אותו לארון, היכן שמישה לא תוכל להגיע אליו
היה לי עצוב לא לישון איתו בלילה, אבל לא רציתי לסכן אותו. חוץ מזה, מישה התחילה להתכרבל איתי כשהלכתי לישון, כך שלא ישנתי לבד
אחרי שמישה מתה, הוצאתי את דובי מהארון והחזרתי אותו למיטה. אני עדיין אוהבת להירדם כשאני מחבקת אותו. לא מפריע לי שהוא כבר לא רך ונעים כמו פעם. כשאני לא ישנה הוא נשאר במיטה. פטרה, החתולה הנוכחית, לא מפריעה לו ולא שמה לב אליו בכלל
דובי אוהב להסתבך בשמיכות ולזוז איתן. כשאני ישנה אני לרוב מפסיקה לחבק אותו בשלב מסויים ומשנה תנוחות, והוא מתחיל לנדוד. לרוב הוא נודד לצד של בן זוגי במיטה ונצמד אליו. הבעיה בזה היא שלבן זוגי יש עור רגיש, והמגע המחוספס והלא ממש נעים של דובי מעיר אותו
כיוון שבן זוגי יודע כמה חשוב לי שדובי יהיה על המיטה, הוא ביקש שנחשוב על דרך לגרום לדובי להיות נעים יותר, כך שכשהוא נוגע בו מדי פעם זה לא יפריע לו. המחשבה הראשונית, שנפסלה תוך כדי הגייתה, הייתה לתפור לו פרווה חדשה. האם הוא עדיין יהיה דובי אם לא ישאר כמעט שום דבר מהחומר המקורי שלו? זאת שאלה מאוד טעונה ומעניינת מעולם השימור, שקשורה באתיקה של שלמות מול מהות של חפץ. אחרי מחשבה נוספת עלה הרעיון לתפור לו בגדים רכים ונעימים שיכסו את הפרווה הגסה שלו, אבל לא יחליפו אותה
כך קרה שתפרתי לדובי חולצה פרוותית ורכה, מכנסיים וכובע משאריות סוודר שנקרע
