אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפעמתי ממשהו שקשור במוות במקום לפחד ממנו. זה היה בשנת 2000. יצאנו כל שכבת כיתות י' ל"סיור סליחות" בירושלים. זה היה סיור לילי. זאת הייתה הפעם האחרונה שהסיור הזה נערך בירושלים, מכיוון שבאותה השנה התחילה האינתיפאדה השניה, דבר שהפך את הסיור ברובעי ירושלים העתיקה בלילה למסוכן. שנה לאחר מכן ואילך יצאה שכבת כיתות י' לתל אביב יפו לאותו הסיור
בערב הסיור הרגשתי לא טוב, הצטננתי. כאב לי הראש, הייתי מנוזלת, וכנראה שהיה לי קצת חום. מאוד רציתי להיות בסיור, אז לפני היציאה לקחתי מספר כדורים שונים להורדת חום ולטיפול בתסמיני הצינון. דבר שגרם לי להרגיש קצת ב'היי'
הסיור התחיל בשער יפו. הסתובבנו בסמטאות הרובע היהודי. הגענו לכותל המערבי. משם המשכנו למנהרות הכותל. לאחר מכן עלינו לגגות העיר העתיקה והסתובבנו עליהם. בשלב מסויים הביאו אותנו אל בית הקברות היהודי בהר הזיתים לתצפית על חומת העיר המזרחית ועל שער הרחמים, ואז ירדנו ברגל דרך בית הקברות לכיוון האוטובוס שהמתין לנו למטה לקחת אותנו הביתה
לילה קריר. בית הקברות מואר בקושי באור כתום. ממולי הר הבית ושער הרחמים מוארים באור צהוב. הלכתי בין הקברים המלבניים שנראו בחושך אותו הדבר, והרגשתי שאני נמצאת בעולם אחר. הבנתי למה אנשים רוצים להקבר מול ירושלים. אני רציתי להקבר שם. היה שם שקט ויופי שלא חוויתי בשום מקום לפני כן. המחשבה שאני הולכת בין אנשים מתים, בין גופות ושלדים שקבורים מתחת לאדמה, לא הפחידה אותי או הלחיצה אותי. היה משהו מאוד נכון בלהיות מת שם. משהו כמעט קדוש. ההרגשה שלי הייתה שהמתים שם באמת נחים על משכבם בשלום