לפני כשנתיים נתקלתי ביוטיוב בסרטון של פסיכולוג ומרצה לפסיכולוגיה קנדי, שדיבר בגנות חוק כלשהו, שרצו להעביר אז בארצו. הסרטון היה ויראלי, כיוון שהנושא שלו היה שנוי במחלוקת. הקשבתי לדברי הפסיכולוג והתחברתי לדרך המחשבה שלו. בעקבות כך נכנסתי לערוץ היוטיוב שלו וראיתי, שבמשך שנים, הוא מעלה את כל ההרצאות והקורסים אותם הוא העביר ומעביר, כדי שכל מי שרוצה יוכל להקשיב להם. אז התחלתי להקשיב לקורסים שלו. היו לו אז קורס על תיאוריות אישיות וקורס שנקרא "מפות של משמעות". כל הרצאה באורך שעתיים וחצי, לפחות 13 הרצאות בקורס. הייתי מרותקת. הוא דיבר על לקיחת אחריות, על התכוונות לשיפור העצמי בהווה ובעתיד, על מציאת משמעות
משמעות תמיד הייתה קשה לי. מאז שהבנתי מהו המוות ואת העובדה שבסופו של דבר אני אמות, כל מה שקיוויתי היה שלא הייתי נולדת. זה היה בגיל 9. המחשבה הזאת הביאה איתה כעסים רבים על העולם, על ההורים שלי, על עצמי. המחשבה הזאת היא מה שהובילה להתפרצות הדיכאון שלי בגיל 10. במהלך השנים נוספו לכעסים גם פחדים, ציניות, ייאוש, והרבה בילבול. היו לילות שלא ישנתי, מפחדת מהמחר. היו ימים טובים בהם לא חשבתי על העתיד, רק על ההווה ועל החברים שלי. היו ימים בהם רציתי למות
הדברים נהיו גרועים יותר אחרי שהתפרצה לי הפיברומיאלגיה בגיל 19. פתאום הכל כאב, לא היו לי אנרגיות לקום מהמיטה, דברים שלא קרו לי בימים הכי קשים עד לאותה ההתפרצות. אם עד אז הרגשתי אבודה, אחרי ההתפרצות הרגשתי חסרת תקווה לחלוטין. מכיוון שלקח 5 שנים מההתפרצות עד לאבחון, נאמר לי הרבה פעמים שכולם עייפים ולכולם כואב. איך אוכל להתקיים אם אין לי כוח לזוז? איך אנשים חיים בלי לרצות למות עם כל הכאבים והתשישות הזאת? הייתה תקופה בה לא ידעתי מה עליי לעשות כשפקחתי עיינים בבוקר, אם לא הייתי כותבת יום לפני רשימת עבודה שהפריטים הראשונים בה היו
לצאת מהמיטה
ללכת לשירותים לעשות פיפי
לצחצח שיניים
להחליף בגדים
לאכול ארוחת בוקר
כל דבר שעשיתי היה בתוך ענן של עייפות וכאב, אבל יותר מכל, בתוך ענן של ציניות וייאוש. הדרכתי במחנה קייץ וטיילתי בארה"ב כדי לברוח. עשיתי תואר ראשון באמנות וחינוך בעיר רחוקה מההורים שלי כדי לברוח. עשיתי תואר שני בשימור המורשת התרבות החומרית בשביל לברוח. אמרתי דברים כמו "אין באמת משמעות לכלום, אז לפחות שאעשה תואר מיותר בדברים מעניינים", "כבר עשיתי תואר אחד מיותר, אז למה לא לעשות גם תואר שני כזה
באותן השנים התחלתי בטיפול פסיכולגי, שבו למדתי להפריד ביני לבין הסביבה ולהבין מה אני לא אוהבת או לא רוצה. קיבלתי אבחונים לפיברומיאלגיה ולדיכאון והתחלתי טיפול תרופתי, שהוריד את רמת הכאבים והתשישות לרמת הנסבל, ונתן לי את האפשרות להרגיש עוד דברים חוץ מייאוש. אני עדיין ממשיכה בטיפולים והם קו החיים שלי
לפני כארבע שנים המליצו לי על ערוץ יוטיוב של קברנית ובעלת בית לוויות אמריקאית, שמדברת בסרטונים שלה על המוות והעבודה איתו. פתאום הבנתי, שאני לא היחידה שאובססיבית לגבי המוות, שמפוחדת אבל גם מרותקת ומוקסמת ממנו. יש אותה, שבגלל שמגיל צעיר המוות עניין אותה, למדה תואר ראשון בתרבות ימי הביניים ואז למדה להיות קברנית מורשית, בעודה עובדת בקרימטוריום של בית לוויות במקום מגוריה. היא מדברת עם אנשי מקצוע אחרים בעולם המוות – אחים בהוספיסים, מלווי מוות, אמנים שהעיסוק העיקרי שלהם הוא מוות, חוקרי מעבדה לזיהוי פלילי, בעלי חוות גופות, צלמי מוות, חוקרי הסטוריה של המוות בעולם ועוד רבים. מצאתי סוג של מסגרת, בה אני יכולה לדבר על הסקרנות שלי לגבי הנושא בלי שירימו אלי גבה, או יגידו לי שהנושא כבד ומדכא מדי
אז איך כל זה קשור לפסיכולוג אותו הזכרתי בתחילת הרשומה, או לאתר החדש שלי? בשנתיים בהן אני מקשיבה לפסיכולוג, קוראת מאמרים שלו ואת שני ספריו, בשילוב עם טיפול הביבליותרפיה, שהתחלתי בערך באותה התקופה, הגישה שלי לחיים השתנתה. אני כבר פחות מרגישה צינית וכועסת. אני עדיין מיואשת מדי פעם, ועדיין מפחדת וחרדה, אבל אני מקבלת את זה ומנסה לנהל את ההרגשות האלה, ולא שהן ינהלו אותי. אחרי המון שנים בהן עשיתי דברים כדי לברוח, החלטתי לקחת אחריות על מציאת המשמעות שלי, כי החלטתי שחייבת להיות משמעות, ושאני רוצה למצוא אותה
אני מחפשת כל הזמן, בודקת וחוקרת. אני יוצרת וקוראת ורוצה לשתף את זה עם העולם. יש לי הרגשה שהמשמעות שלי קשורה בשילוב שבין יצירה, כתיבה, מחקר, לימוד והעברת ידע, ומוות. כשאני חושבת על השילוב הזה כדרך החיים שלי, כמשמעות שלי, עולות לי מספר אפשרויות להתקדמות הלאה. האחת היא מחקר אקדמי – לעשות דוקטורט, שמשלב בצורה כלשהי את כל הנזכר למעלה. אני בהתחלת התהליך של גישוש אחרי מנחה ומיקוד נושא המחקר. אני לא ממהרת בתהליך הזה, בתקווה שכך אגיע לדיוק האופטימלי בשבילי של נושא ומנחה. האפשרות הנוספת היא שיתוף העולם שלי עם העולם. שיתוף היצירות אותן אני לא מפסיקה לייצר, שיתוף המחשבות והתכניות שלי ועדכון על התפתחותן, כתיבת מאמרים או ביקורות על נושאים עליהם אני קוראת, ללא קשר ללימודי הדוקטורט (בכל זאת, עשיתי תואר שני מחקרי, כך שכן יש לי כמה כלים לחשיבה ביקורתית). בניגוד לתהליך שלי עם המחקר האקדמי, כאן אני מרגישה שאין לי צורך להמתין עד למיקוד מדוייק. החלטתי לפעול כאן ועכשיו. לנסות ולהתנסות בכל אלה, לשחק ולטעום, ויחד אתכם, קהל הגולשים שלי, לדייק את התהליך שלי ושלכם
הרי מהם החיים, אם לא סדרה של נסיונות וטעויות בדרך לשיפור העתיד, תוך כדי מציאת משמעות