נשברה לי חתיכה קטנה מאחת משיני הבינה שלי. לא משהו כואב, רק שורט את הלחי, כי נשאר שם שבר חד. כביכול דבר פשוט יחסית. מעצבן, אבל פשוט. משהו שכסף ורופא שיניים יכולים לתקן תוך זמן קצר. אבל המקרה הזה עירער ודיכא אותי לגמרי
סיבה אחת לכך היא חוסר האמון ההתחלתי שיש לי ברופאי שיניים, והעובדה שאני לא יכולה שלא ללכת לאחד אחרי דבר כזה. סיבה נוספת היא הפחד שלי מבעלי סמכות שאני לא מכירה, ובגלל שעדיין אין לי רופא שיניים בחיפה, זה אומר שאני צריכה להפגש עם בעל סמכות חדש. כל זה מסביר את העובדה שבכיתי אחרי שהשן נשברה, אבל לא באמת מסביר את הדיכאון שבא יום אחרי ונשאר ליום שלם
אחרי מחשבה עמוקה הבנתי מה הסיבה לדיכאון - מפגש לא מתוכנן ולא מתווך עם המוות של עצמי. השן, מבחינתי, מייצגת אותי. בלי שום סיבה הגיונית היא פתאום התפוררה קצת. לא אכלתי משהו קשה ולא קיבלתי אף מכה. היא לא כאבה לפני ולא עשתה שום בעיות. כל מה שעשיתי היה ללעוס קרקר רך עם גבינה, כשהרגשתי חתיכה קשה ומתפוררת בפה. את החתיכה הזאת אי אפשר להדביק חזרה, היא לא תתאחה כמו עצם שבורה
כמו שנפילת שיניי החלב מסמלת את תחילת המעבר מילדות לנעורים, כך אצלי נפילת שיניים מסמלת את תחילת המעבר מבגרות לזיקנה. אני יודעת שאני לא זקנה, אני רק בת 34. אני גם יודעת שיש המון אנשים שאין להם שיניים בריאות בגיל הרבה יותר צעיר. זה לא קשור. זאת סמליות אישית ,שלא קשורה בעובדות או הגיון. מבחינת תת המודע שלי מתתי קצת
תמיד היו וימשיכו להיות לי סיוטים על שיניים שמתנדנדות ונופלות. סיוטים בהם פתאום נשארות לי שיניים בודדות בפה. סיוטים בהם אני מנסה להחזיר את השיניים שנפלו חזרה לחניכיים, אבל משום מה הן נהיות ענקיות מדי, ואני לא מצליחה להכניס אותן לפה. חלומות שתמיד פירשתי כהתגלמות הפחד שלי מאיבוד שליטה, שבעצמו מראה את הפחד שלי מהמוות
פתאום תהליך ההתפוררות הזה מתחיל אצלי. בין התהליכים היחידים של ההתבגרות הגופנית שלא התחיל אצלי, עד עכשיו. את עייפות הגוף והנפש אני מכירה מגיל צעיר. קמטוטים קטנים כבר יש לי בכל מיני מקומות. יש לי כמה שערות לבנות עוד מגיל הנעורים, והזיכרון שלי נמעך יחד עם הפיברומיאלגיה והפרעת הקשב. את השיניים שלי הצלחתי לשמור שלמות ובריאות, עד עכשיו. לכל תופעה שקרתה יש לי תירוץ של מחלה כזאת או אחרת, שלא קשורה בהתקדמות הזמן. חוץ מההתפוררות של השן שלי. אין לי חורים בשיניים או דלקות חניכיים. לא קיבלתי מכה או נשכתי משהו קשה. יש כאן חד וחלק התדרדרות גופנית שקשורה לזמן, וזה מפחיד
זה מפחיד, אבל כשאני מסתכלת על עצמי מהצד, זה מצב מאוד מרתק. אני הרי בסוג של מערכת יחסים מוזרה עם המוות. אני קוראת עליו המון, וחושבת עליו המון, ומנסה להכניס את הפחד שלי ממנו למסגרות, אותן אני יכולה להחזיק ולהתמודד. אבל עם כל העבודה שאני עושה, ואמשיך לעשות, משהו קטן ושולי בשביל הרבה אנשים, הביא אותי לדיכאון וייאוש. זה כבר יותר מפחד. זאת התחלה של הבנה של הגוף שהוא בשלב מסויים יגמר, ושאין לו או לי שום שליטה בדבר. לא משנה כמה אתכונן ואתרגל "להסתכל למוות בעיניים", אני כבת אנוש, לא רוצה למות. הגוף שלי, כאורגניזם חי, ההוכחה לתהליך ההתפוררות והכליה היא משהו שלילי, משהו מדכא, משהו שגם ללא מודעות גורם לשיבוש הפעילות התקינה של המחשבה
מעניינת אותי השאלה האם ניתן להרגיל את הגוף ואת התת מודע לקבל את התהליך הזה כמשהו שאמנם אינו חיובי, אבל כמשהו שלא משתק. כמו שאני מנסה להרגיל את ההיגיון שלי, שהידיעה על כך שאמות לא אמורה לשתק אותי אלא לתת לי משמעות. זאת שאלה שאנסה לענות עליה עם הזמן, בעיקר כי לא נראה לי שיש לי ברירה בנושא