הדובי שלי

 
 
 
 

זה דובי, הדובי שלי. הוא בן 34 בערך. קיבלתי אותו כשהייתי תינוקת. אני יודעת שהשם שלו לא מקורי כל כך, אבל זה עדיף מ"דובי אין שם", השם שנתתי לו לפני

לפני שמונה שנים עברה על דובי תאונת מייבש כביסה. צד שמאל שלו נתקע בין דלת המייבש לתוף. בגלל שהוא היה צמוד לתוף החם כל זמן הייבוש הוא נשרף. בזמן שצד ימין שלו נשאר רך (יחסית לדובי שאז היה בן 26) ובצבע הכתום-ורוד שלו, צד שמאל שלו היה מכווץ, כהה ופריך. עין שמאל שלו הפכה משופשפת וחלבית בגלל החיכוך עם התוף החם המסתובב

 

כשראיתי איך הוא נראה כשיצא ממייבש הכביסה התחלתי לבכות. הוא הבובה האהובה עליי. הוא ניחם אותי בלילות הקשים שלי בזמן בית הספר. הוא ליווה אותי לארה"ב כשלימדתי צילום במחנה קיץ. הוא חיזק אותי כל התואר הראשון. ועכשיו הוא שרוף וסובל

אחרי שנרגעתי התחלתי במלאכת השיקום של דובי

הדבר הראשון שעשיתי היה להבריש את הפרווה השרופה שלו במברשת ומרכך כביסה. עבדתי לאט ובזהירות, מנסה מצד אחד לפרק גושים של פרווה חרוכה ומצד שני לא לתלוש לו אותה לגמרי. התהליך הזה לקח כמעט שעה, ובסופו דובי נשאר כשצד שמאל שלו עדיין כהה יותר מצד ימין, ועם הרבה פחות פרווה, אבל הוא כבר לא היה פריך

 

הדבר הבא שעשיתי היה לקנות עין חדשה בשבילו. הזמנתי ערכה של שני זוגות עיניים לדובים דרך איביי. בגלל שנאלצתי לחכות מספר שבועות עד שהעיניים יגיעו, ובגלל שלא רציתי שדובי יישאר עם עין חלבית ופגועה חשופה לאוויר, תפרתי לו רטייה בלבד. הוא הסתובב ככה עד שהחלפתי לו את העין באחת טובה

 

פגיעה נוספת בדובי הייתה שהחום המיס את מילוי הספוג שלו. יד ורגל שמאל שלו היו ריקות לגמרי. למזלי באותה השנה עבדתי על פרוייקט הגמר שלי בתואר באמנות, ועבדתי עם ספוגים, כך שהיה ברשותי את מה שהייתי צריכה כדי למלא אותו. את הספוג גרסתי לחתיכות קטנטנות בעזרת מספריים. פרמתי קטע קטן מהתפרים של כפות היד והרגל השמאליות שלו, מלאתי אותן מחדש, ותפרתי אותן בחזרה

 

אחרי כל הטיפול הזה הרגשתי שדובי חזר לעצמו. אמנם היו לו צלקות, אבל זה לא הפריע לנו - לו ולי

 

שנה לאחר תאונת המייבש אימצתי את מישה, החתולה האהובה שלי שמתה לפני שנה. אחד הדברים שמישה אהבה לעשות היה ללעוס בדים. יום אחד, כשהייתי בעבודה, היא מצאה את דובי בין השמיכות על המיטה, והתחילה לנשנש לו את הכפות. כשחזרתי הביתה כל ארבעת הכפות שלו היו אכולות והמילוי התחיל לצאת מהן

 

???כל מה שחשבתי היה: לא מספיק שהוא עבר תאונה קשה ונשרף, הוא צריך גם להיאכל על ידי חתולה

 

כשהוא היה חדש, הכפות שלו היו לבנות עם נקודות בצבע כתום-ורוד, כמו הפרווה שלו. עם השנים הן נשחקו ודהו, והפכו ללבנות בלבד. עכשיו, כשנוצר צורך לתפור לו כפות חדשות, רציתי לשחזר אותן לצבען המקורי. לצערי לא מצאתי בחנויות הבדים בד עם נקודות בצבע הנכון, אז התפשרתי על בד לבן עם נקודות אדומות. בכל מקרה הצבע של חצי ממנו השתנה שנה לפני כן, והוא כבר לא אחיד. כך הוא ימשיך להיות לא אחיד, אבל עם נקודות. קניתי כמות גדולה יחסית לכמות שהייתי צריכה, כי הבד היה יפה ורציתי שיהיה לי עוד ממנו בבית

 

יום אחרי שתפרתי לו את הכפות החדשות, מישה אכלה אותן שוב

 

תפרתי לו אותן שוב, והפעם לא החזרתי אותו למיטה, אלא הכנסתי אותו לארון, היכן שמישה לא תוכל להגיע אליו

 

היה לי עצוב לא לישון איתו בלילה, אבל לא רציתי לסכן אותו. חוץ מזה, מישה התחילה להתכרבל איתי כשהלכתי לישון, כך שלא ישנתי לבד

 

אחרי שמישה מתה, הוצאתי את דובי מהארון והחזרתי אותו למיטה. אני עדיין אוהבת להירדם כשאני מחבקת אותו. לא מפריע לי שהוא כבר לא רך ונעים כמו פעם. כשאני לא ישנה הוא נשאר במיטה. פטרה, החתולה הנוכחית, לא מפריעה לו ולא שמה לב אליו בכלל

 

דובי אוהב להסתבך בשמיכות ולזוז איתן. כשאני ישנה אני לרוב מפסיקה לחבק אותו בשלב מסויים ומשנה תנוחות, והוא מתחיל לנדוד. לרוב הוא נודד לצד של בן זוגי במיטה ונצמד אליו. הבעיה בזה היא שלבן זוגי יש עור רגיש, והמגע המחוספס והלא ממש נעים של דובי מעיר אותו

 

כיוון שבן זוגי יודע כמה חשוב לי שדובי יהיה על המיטה, הוא ביקש שנחשוב על דרך לגרום לדובי להיות נעים יותר, כך שכשהוא נוגע בו מדי פעם זה לא יפריע לו. המחשבה הראשונית, שנפסלה תוך כדי הגייתה, הייתה לתפור לו פרווה חדשה. האם הוא עדיין יהיה דובי אם לא ישאר כמעט שום דבר מהחומר המקורי שלו? זאת שאלה מאוד טעונה ומעניינת מעולם השימור, שקשורה באתיקה של שלמות מול מהות של חפץ. אחרי מחשבה נוספת עלה הרעיון לתפור לו בגדים רכים ונעימים שיכסו את הפרווה הגסה שלו, אבל לא יחליפו אותה

 
 

כך קרה שתפרתי לדובי חולצה פרוותית ורכה, מכנסיים וכובע משאריות סוודר שנקרע

 
 
 

שער הרחמים

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפעמתי ממשהו שקשור במוות במקום לפחד ממנו. זה היה בשנת 2000. יצאנו כל שכבת כיתות י' ל"סיור סליחות" בירושלים. זה היה סיור לילי. זאת הייתה הפעם האחרונה שהסיור הזה נערך בירושלים, מכיוון שבאותה השנה התחילה האינתיפאדה השניה, דבר שהפך את הסיור ברובעי ירושלים העתיקה בלילה למסוכן. שנה לאחר מכן ואילך יצאה שכבת כיתות י' לתל אביב יפו לאותו הסיור

 

בערב הסיור הרגשתי לא טוב, הצטננתי. כאב לי הראש, הייתי מנוזלת, וכנראה שהיה לי קצת חום. מאוד רציתי להיות בסיור, אז לפני היציאה לקחתי מספר כדורים שונים להורדת חום ולטיפול בתסמיני הצינון. דבר שגרם לי להרגיש קצת ב'היי'

 

הסיור התחיל בשער יפו. הסתובבנו בסמטאות הרובע היהודי. הגענו לכותל המערבי. משם המשכנו למנהרות הכותל. לאחר מכן עלינו לגגות העיר העתיקה והסתובבנו עליהם. בשלב מסויים הביאו אותנו אל בית הקברות היהודי בהר הזיתים לתצפית על חומת העיר המזרחית ועל שער הרחמים, ואז ירדנו ברגל דרך בית הקברות לכיוון האוטובוס שהמתין לנו למטה לקחת אותנו הביתה

 

לילה קריר. בית הקברות מואר בקושי באור כתום. ממולי הר הבית ושער הרחמים מוארים באור צהוב. הלכתי בין הקברים המלבניים שנראו בחושך אותו הדבר, והרגשתי שאני נמצאת בעולם אחר. הבנתי למה אנשים רוצים להקבר מול ירושלים. אני רציתי להקבר שם. היה שם שקט ויופי שלא חוויתי בשום מקום לפני כן. המחשבה שאני הולכת בין אנשים מתים, בין גופות ושלדים שקבורים מתחת לאדמה, לא הפחידה אותי או הלחיצה אותי. היה משהו מאוד נכון בלהיות מת שם. משהו כמעט קדוש. ההרגשה שלי הייתה שהמתים שם באמת נחים על משכבם בשלום


שן בינה

נשברה לי חתיכה קטנה מאחת משיני הבינה שלי. לא משהו כואב, רק שורט את הלחי, כי נשאר שם שבר חד. כביכול דבר פשוט יחסית. מעצבן, אבל פשוט. משהו שכסף ורופא שיניים יכולים לתקן תוך זמן קצר. אבל המקרה הזה עירער ודיכא אותי לגמרי

 

סיבה אחת לכך היא חוסר האמון ההתחלתי שיש לי ברופאי שיניים, והעובדה שאני לא יכולה שלא ללכת לאחד אחרי דבר כזה. סיבה נוספת היא הפחד שלי מבעלי סמכות שאני לא מכירה, ובגלל שעדיין אין לי רופא שיניים בחיפה, זה אומר שאני צריכה להפגש עם בעל סמכות חדש. כל זה מסביר את העובדה שבכיתי אחרי שהשן נשברה, אבל לא באמת מסביר את הדיכאון שבא יום אחרי ונשאר ליום שלם

 

אחרי מחשבה עמוקה הבנתי מה הסיבה לדיכאון - מפגש לא מתוכנן ולא מתווך עם המוות של עצמי. השן, מבחינתי, מייצגת אותי. בלי שום סיבה הגיונית היא פתאום התפוררה קצת. לא אכלתי משהו קשה ולא קיבלתי אף מכה. היא לא כאבה לפני ולא עשתה שום בעיות. כל מה שעשיתי היה ללעוס קרקר רך עם גבינה, כשהרגשתי חתיכה קשה ומתפוררת בפה. את החתיכה הזאת אי אפשר להדביק חזרה, היא לא תתאחה כמו עצם שבורה

 

כמו שנפילת שיניי החלב מסמלת את תחילת המעבר מילדות לנעורים, כך אצלי נפילת שיניים מסמלת את תחילת המעבר מבגרות לזיקנה. אני יודעת שאני לא זקנה, אני רק בת 34. אני גם יודעת שיש המון אנשים שאין להם שיניים בריאות בגיל הרבה יותר צעיר. זה לא קשור. זאת סמליות אישית ,שלא קשורה בעובדות או הגיון. מבחינת תת המודע שלי מתתי קצת

 

תמיד היו וימשיכו להיות לי סיוטים על שיניים שמתנדנדות ונופלות. סיוטים בהם פתאום נשארות לי שיניים בודדות בפה. סיוטים בהם אני מנסה להחזיר את השיניים שנפלו חזרה לחניכיים, אבל משום מה הן נהיות ענקיות מדי, ואני לא מצליחה להכניס אותן לפה. חלומות שתמיד פירשתי כהתגלמות הפחד שלי מאיבוד שליטה, שבעצמו מראה את הפחד שלי מהמוות

 

פתאום תהליך ההתפוררות הזה מתחיל אצלי. בין התהליכים היחידים של ההתבגרות הגופנית שלא התחיל אצלי, עד עכשיו. את עייפות הגוף והנפש אני מכירה מגיל צעיר.  קמטוטים קטנים כבר יש לי בכל מיני מקומות. יש לי כמה שערות לבנות עוד מגיל הנעורים, והזיכרון שלי נמעך יחד עם הפיברומיאלגיה והפרעת הקשב. את השיניים שלי הצלחתי לשמור שלמות ובריאות, עד עכשיו. לכל תופעה שקרתה יש לי תירוץ של מחלה כזאת או אחרת, שלא קשורה בהתקדמות הזמן. חוץ מההתפוררות של השן שלי. אין לי חורים בשיניים או דלקות חניכיים. לא קיבלתי מכה או נשכתי משהו קשה. יש כאן חד וחלק התדרדרות גופנית שקשורה לזמן, וזה מפחיד

 

זה מפחיד, אבל כשאני מסתכלת על עצמי מהצד, זה מצב מאוד מרתק. אני הרי בסוג של מערכת יחסים מוזרה עם המוות. אני קוראת עליו המון, וחושבת עליו המון, ומנסה להכניס את הפחד שלי ממנו למסגרות, אותן אני יכולה להחזיק ולהתמודד. אבל עם כל העבודה שאני עושה, ואמשיך לעשות, משהו קטן ושולי בשביל הרבה אנשים, הביא אותי לדיכאון וייאוש. זה כבר יותר מפחד. זאת התחלה של הבנה של הגוף שהוא בשלב מסויים יגמר, ושאין לו או לי שום שליטה בדבר. לא משנה כמה אתכונן ואתרגל "להסתכל למוות בעיניים", אני כבת אנוש, לא רוצה למות. הגוף שלי, כאורגניזם חי, ההוכחה לתהליך ההתפוררות והכליה היא משהו שלילי, משהו מדכא, משהו שגם ללא מודעות גורם לשיבוש הפעילות התקינה של המחשבה

 

מעניינת אותי השאלה האם ניתן להרגיל את הגוף ואת התת מודע לקבל את התהליך הזה כמשהו שאמנם אינו חיובי, אבל כמשהו שלא משתק. כמו שאני מנסה להרגיל את ההיגיון שלי, שהידיעה על כך שאמות לא אמורה לשתק אותי אלא לתת לי משמעות. זאת שאלה שאנסה לענות עליה עם הזמן, בעיקר כי לא נראה לי שיש לי ברירה בנושא


התחלה של משהו מיוחד

לפני כשנתיים נתקלתי ביוטיוב בסרטון של פסיכולוג ומרצה לפסיכולוגיה קנדי, שדיבר בגנות חוק כלשהו, שרצו להעביר אז בארצו. הסרטון היה ויראלי, כיוון שהנושא שלו היה שנוי במחלוקת. הקשבתי לדברי הפסיכולוג והתחברתי לדרך המחשבה שלו. בעקבות כך נכנסתי לערוץ היוטיוב שלו וראיתי, שבמשך שנים, הוא מעלה את כל ההרצאות והקורסים אותם הוא העביר ומעביר, כדי שכל מי שרוצה יוכל להקשיב להם. אז התחלתי להקשיב לקורסים שלו. היו לו אז קורס על תיאוריות אישיות וקורס שנקרא "מפות של משמעות". כל הרצאה באורך שעתיים וחצי, לפחות 13 הרצאות בקורס. הייתי מרותקת. הוא דיבר על לקיחת אחריות, על התכוונות לשיפור העצמי בהווה ובעתיד, על מציאת משמעות

 

משמעות תמיד הייתה קשה לי. מאז שהבנתי מהו המוות ואת העובדה שבסופו של דבר אני אמות, כל מה שקיוויתי היה שלא הייתי נולדת. זה היה בגיל 9. המחשבה הזאת הביאה איתה כעסים רבים על העולם, על ההורים שלי, על עצמי. המחשבה הזאת היא מה שהובילה להתפרצות הדיכאון שלי בגיל 10. במהלך השנים נוספו לכעסים גם פחדים, ציניות, ייאוש, והרבה בילבול. היו לילות שלא ישנתי, מפחדת מהמחר. היו ימים טובים בהם לא חשבתי על העתיד, רק על ההווה ועל החברים שלי. היו ימים בהם רציתי למות

 

הדברים נהיו גרועים יותר אחרי שהתפרצה לי הפיברומיאלגיה בגיל 19. פתאום הכל כאב, לא היו לי אנרגיות לקום מהמיטה, דברים שלא קרו לי בימים הכי קשים עד לאותה ההתפרצות. אם עד אז הרגשתי אבודה, אחרי ההתפרצות הרגשתי חסרת תקווה לחלוטין. מכיוון שלקח 5 שנים מההתפרצות עד לאבחון, נאמר לי הרבה פעמים שכולם עייפים ולכולם כואב. איך אוכל להתקיים אם אין לי כוח לזוז? איך אנשים חיים בלי לרצות למות עם כל הכאבים והתשישות הזאת? הייתה תקופה בה לא ידעתי מה עליי לעשות כשפקחתי עיינים בבוקר, אם לא הייתי כותבת יום לפני רשימת עבודה שהפריטים הראשונים בה היו

 

לצאת מהמיטה

ללכת לשירותים לעשות פיפי

לצחצח שיניים

להחליף בגדים

לאכול ארוחת בוקר

 

כל דבר שעשיתי היה בתוך ענן של עייפות וכאב, אבל יותר מכל, בתוך ענן של ציניות וייאוש. הדרכתי במחנה קייץ וטיילתי בארה"ב כדי לברוח. עשיתי תואר ראשון באמנות וחינוך בעיר רחוקה מההורים שלי כדי לברוח. עשיתי תואר שני בשימור המורשת התרבות החומרית בשביל לברוח. אמרתי דברים כמו "אין באמת משמעות לכלום, אז לפחות שאעשה תואר מיותר בדברים מעניינים", "כבר עשיתי תואר אחד מיותר, אז למה לא לעשות גם תואר שני כזה

 

באותן השנים התחלתי בטיפול פסיכולגי, שבו למדתי להפריד ביני לבין הסביבה ולהבין מה אני לא אוהבת או לא רוצה. קיבלתי אבחונים לפיברומיאלגיה ולדיכאון והתחלתי טיפול תרופתי, שהוריד את רמת הכאבים והתשישות לרמת הנסבל, ונתן לי את האפשרות להרגיש עוד דברים חוץ מייאוש. אני עדיין ממשיכה בטיפולים והם קו החיים שלי

 

לפני כארבע שנים המליצו לי על ערוץ יוטיוב של קברנית ובעלת בית לוויות אמריקאית, שמדברת בסרטונים שלה על המוות והעבודה איתו. פתאום הבנתי, שאני לא היחידה שאובססיבית לגבי המוות, שמפוחדת אבל גם מרותקת ומוקסמת ממנו. יש אותה, שבגלל שמגיל צעיר המוות עניין אותה, למדה תואר ראשון בתרבות ימי הביניים ואז למדה להיות קברנית מורשית, בעודה עובדת בקרימטוריום של בית לוויות במקום מגוריה. היא מדברת עם אנשי מקצוע אחרים בעולם המוות – אחים בהוספיסים, מלווי מוות, אמנים שהעיסוק העיקרי שלהם הוא מוות, חוקרי מעבדה לזיהוי פלילי, בעלי חוות גופות, צלמי מוות, חוקרי הסטוריה של המוות בעולם ועוד רבים. מצאתי סוג של מסגרת, בה אני יכולה לדבר על הסקרנות שלי לגבי הנושא בלי שירימו אלי גבה, או יגידו לי שהנושא כבד ומדכא מדי

 

אז איך כל זה קשור לפסיכולוג אותו הזכרתי בתחילת הרשומה, או לאתר החדש שלי? בשנתיים בהן אני מקשיבה לפסיכולוג, קוראת מאמרים שלו ואת שני ספריו, בשילוב עם טיפול הביבליותרפיה, שהתחלתי בערך באותה התקופה, הגישה שלי לחיים השתנתה. אני כבר פחות מרגישה צינית וכועסת. אני עדיין מיואשת מדי פעם, ועדיין מפחדת וחרדה, אבל אני מקבלת את זה ומנסה לנהל את ההרגשות האלה, ולא שהן ינהלו אותי. אחרי המון שנים בהן עשיתי דברים כדי לברוח, החלטתי לקחת אחריות על מציאת המשמעות שלי, כי החלטתי שחייבת להיות משמעות, ושאני רוצה למצוא אותה

 

אני מחפשת כל הזמן, בודקת וחוקרת. אני יוצרת וקוראת ורוצה לשתף את זה עם העולם. יש לי הרגשה שהמשמעות שלי קשורה בשילוב שבין יצירה, כתיבה, מחקר, לימוד והעברת ידע, ומוות. כשאני חושבת על השילוב הזה כדרך החיים שלי, כמשמעות שלי, עולות לי מספר אפשרויות להתקדמות הלאה. האחת היא מחקר אקדמי – לעשות דוקטורט, שמשלב בצורה כלשהי את כל הנזכר למעלה. אני בהתחלת התהליך של גישוש אחרי מנחה ומיקוד נושא המחקר. אני לא ממהרת בתהליך הזה, בתקווה שכך אגיע לדיוק האופטימלי בשבילי של נושא ומנחה. האפשרות הנוספת היא שיתוף העולם שלי עם העולם. שיתוף היצירות אותן אני לא מפסיקה לייצר, שיתוף המחשבות והתכניות שלי ועדכון על התפתחותן, כתיבת מאמרים או ביקורות על נושאים עליהם אני קוראת, ללא קשר ללימודי הדוקטורט (בכל זאת, עשיתי תואר שני מחקרי, כך שכן יש לי כמה כלים לחשיבה ביקורתית). בניגוד לתהליך שלי עם המחקר האקדמי, כאן אני מרגישה שאין לי צורך להמתין עד למיקוד מדוייק. החלטתי לפעול כאן ועכשיו. לנסות ולהתנסות בכל אלה, לשחק ולטעום, ויחד אתכם, קהל הגולשים שלי, לדייק את התהליך שלי ושלכם

 

הרי מהם החיים, אם לא סדרה של נסיונות וטעויות בדרך לשיפור העתיד, תוך כדי מציאת משמעות